<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער שישי ס"ח</h1>
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וברך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת(ן) זימונם והוא לא יצא בזמון זה שאין זמון למפרע. לר"ם. כתב הראב"ד אפי' קדם וברך עליהם אינו כלום שאין הזמון נמשך לא בלשון ברכו ולא בלשון נברך. אבל השנים מזמנין על האחד על כרחו אע"פ שאין רוצה להפסיק.
